שמחה בישיבה
כתב בספר חרדים[1]: מצות ישיבת א"י. כל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים המצוה זו וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה בה כדכתיב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה", אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוה התדירה באהבתו אותה.
כדברי האור החיים (דברים כו): וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ. אמר "והיה" - לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ"ו) "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".
[1]. מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב
מוכרח לצאת במחול
כל ימיו התגעגע כ"ק האדמו"ר מפיטסבורג זצ"ל (בעל האמונת אברהם) לעלות לארץ הקודש. וכמו שכתב: "כמה דמעות שפכתי כבר לפני הבורא ית"ש, שלא אהיה אני ובני ביתי ויוצאי חלצי, מגורשים ח"ו מלהסתופף בנחלת השי"ת..."
וכשזכה לעלות והגיע לראשונה לאחת הערים ברכבו של מקורבו, ביקש: "הבה נעצור את הרכב ונרד" - "לשם מה?" - שאל הנהג. והרבי משיב: "לבי עולה על גדותיו. מוכרח אני לצאת במחול מרוב שמחה!" לא יכולתי לסרב. עצרתי בצידי הדרך, האדמו"ר יצא עמי במחול תחת כיפת השמים. העוברים ושבים הביטו בנו בתדהמה"...
והיה נוהג האדמו"ר שכל אימת שהיה יוצא מארץ ישראל לחו"ל, כשהיה מגיע ליד כבש המטוס, היה נופל ומשתטח מלוא קומתו ארצה, מתרפק על אדמת הקודש, מנשקה, ונפרד ממנה ברוב חיבה ובדמעות שליש, וכך היה הדבר חוזר ונשנה כשחזר מחו"ל לארץ ישראל. (מתוך מאמר לזכרו – איש לרעהו, שלח, תש"פ)
בימיו האחרונים של המשגיח ר' דב יפה זצ"ל, שהיה שרוי בחולשה גדולה זוכרני כמה פעמים שפתאום התמלא שמחה גדולה, וספק את ידיו בהתרגשות – אני נמצא בארץ ישראל, אני נמצא בארץ הקודש - כל רגע זה מצווה...[1]
[1]. נכדו בספר עבודת הימים הנוראים במשנתו של המשגיח.
האדמו"ר מסדיגורא – זמן שמחתנו באר"י
אהבתו של האדמו"ר מסדיגורא ר' אברהם יעקב זי"ע בעל ה'אביר יעקב', נינו של ר' ישראל מרוז'ין, לארץ ישראל היתה רבה ועצומה, ההשתוקקות לעלות אליה ולחונן את עפרה יקדה בו עוד מימי נעוריו, ענין זה קבוע היה בתכניתו עוד מזמן שנמלט מסדיגורה לוינה בימי מלחמת העולם הראשונה.
הרבה טרחה ומאמצים השקיעו החסידים להוציאו מן התופת הנאצית בוינה. מתחילה רצו חסידיו באמריקה לסדר לו ויזה לשם, אולם הוא סירב בכל תוקף לנסוע לכל מקום אחר מלבד א"י. גם כאשר הקונסול האמריקאי טלפן אליו ובקשו לנסוע לאמריקה ומשם יוכל לנסוע לא״י אם ירצה בכך עמד על דעתו. לאחר מאמצים קשים ומייגעים, סודרה לו הויזה לא״י.
בהיותו כבר בארץ ישראל שמח שמחה גדולה ולהתרגשותו לא היה קץ וגבול, בראש השנה הראשון לעלייתו לא"י טעה בקידוש ואמר "זמן שמחתנו", וכאשר נשאל על טעותו ע"י אחד החסידים, השיב באמת אין זו טעות גדולה כל כך, וכי יש שמחה גדולה מלדור בארץ ישראל.
כל רגע מישיבתו בארץ היה לו למשיב נפש, תדיר התעמק לחשוב על הזכיה הגדולה שזיכהו הקב"ה להינצל מחמת המציק הנאצי ולעלות לא"י, בסרבו באותו זמן לכל ההצעות שהציעו לו לנסוע לאמריקה ולהתיישב שם. ישיבתו בארץ ישראל תרמה לו כל הזמן להתרוממות נפשית גדולה ולהתעוררות רוחנית פנימית, עד כדי כך שלא היה מוכן בשום אופן לעזוב את הארץ אפילו כדי לבקר את חסידיו בחוץ לארץ.
אחד האדמורי"ם התאונן פעם בפניו כי זה לו הביקור השלישי בארץ ישראל אולם אין הוא מרגיש כל כך אותה הארה שהיתה לו בביקורו הראשון, ועל זה השיב לו רבינו זי"ע לנו יש בכל רגע ורגע של שהותנו בא"י אותה הארה ואותה ההשתוקקות כפי שהיתה לו ברגע הראשון שרגלינו דרכו על אדמת ארץ האבות.
