להחזיר את השפע

כתב הרב פינקוס בספרו שבת מלכתא (על תפילת 'אתה אחד'):

כל שפע היוצא מאת הקב"ה נקרא חסד. ואמנם כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב"ה חייב לחזור אליו, שאם ישאר מרוחק ממנו יתב' אין לך חורבן גדול מזה, שהריחוק הוא יסוד לכל רע, כדכתיב (תהלים ע"ג) "כי הנה רחקיך יאבדו... ואני קרבת אלקים לי טוב", ועל כרחך צריך שיחזור כל דבר אליו. וזו נקראת מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו יתב'.

חזרה זו היא בכמה אופנים, אבל בעיקרה היא אחת מהשתים: או ע"י הודאה, או ע"י יסורים ח"ו. 
ע"י הודאה, היינו, כמו כל פקדון בעלמא, מי שמודה על חפץ פקדון שהוא של חברו, הרי חפץ זה, אף שהוא בבית השומר נחשב שהוא ברשות הבעלים (ונפ''מ לגבי הקדש ומכר, היינו שיכולים הבעלים להקדיש או למכור את החפץ למרות שזה נמצא בבית השומר דחשיב ברשות הבעלים). הוא הדין כלפי מעלה, כשאדם נותן שירות ותשבחות להקב"ה, להודות שהכל ממנו יתב', הוי זו חזרה אליו יתב', וממילא גם כשהדבר מונח ברשותינו הוא ברשותו של הקב"ה ע"י ההודאה ואם זה אצל הבורא אז "ואני קרבת אלוקים לי טוב". 

והשנית, אם ח"ו לא מודים לו יתב' על כך, מוכרח להיות שהמתנה עצמה תחזור אליו, וזה ענין היסורים בעולם, כגון פרנסה או בריאות, שאם לא מחזירים אליו יתב' ע"י שירות והודאות, חוזרת הפרנסה אליו ובאה עניות, חוזרת הבריאות ובאים יסורים ח"ו.

ולזה בבית המקדש, שהיה מקום המשכת הברכה, מוכרח היה שיהיו הכהנים והלויים עובדים ביחד, הכהנים המשיכו את החסד מלמעלה ע"י הקרבנות, והלויים החזירו את שפע הברכה בחזרה לרשות שמים ע"י השירה, ועי"כ הברכה יכולה להישאר אצל ישראל. 

ולכך יצחק, שמידתו היתה הבחנת גבורתו של הקב"ה שהכל תחת שליטת יראת שמים, ירנן, דהיינו שירה מידתו של יצחק, להודות ולהלל, להבהיר איך שהכל שייך לבורא עולם.

כיוצא בזה מובא בספר רוח חיים על אבות - פרק ב משנה יב 

וכל מעשיך יהיו לשם שמים. על דרך הכתוב (משלי ג, ו), בכל דרכיך דעהו. דהיינו שגם בתאוותו הגשמית יכוין לשם שמים. ואם כן שב והיה רוחני כמו שכתוב (ישעיה נה, ב), כי כאשר ירד הגשם וגו' ושמה לא ישוב כי אם הרוה וגו' ולחם לאוכל וגו'. והנה הלשון משמע כי אם הרוה ואז ישוב והענין כי כל הנאה אם נותנין שבח והודאה למי שברא זה או מכוין לשם שמים חוזרת השפע למעלה כביכול תשלום מה שירד למטה וכאלו החזרנו לו יתברך. ובכן שב הגשם למקומו.