שמחת החתונה
הבא ראיה ליסוד שהשמחה אמצעי להודיה?
נפסק ברמב''ם שימי החנוכה הם ימי שמחה, מדוע יש מצווה לשמוח בחנוכה?
לפי באורו של הישמח ישראל, יש הבנה חדשה במיוחד להגדרת 'משמח חתן' הסבר מה ההבנה הפשוטה, ומה ההבנה החדשה?
כיצד לפי זה נתרץ את השאלה המפורסמת: מדוע יש מצווה לשמח חתן וכלה, וכי הם עצובים שצריך לשמח אותם? שאלה זו מצאנו כבר באלשיך הקדוש (ירמיה לג) שהקשה זאת. וז''ל: הנה ידענו מרז"ל מאמרם על רוב זכות המשמח חתן וכלה, אשר הלא כמו זר נחשב (הינו זה מצווה מוזרה ש) יצטרך לשמחו, כי (אדרבה) משמחתו (של החתן) יכול לשמח את זולתו?
כתב הטור (הלכות יום טוב סימן תקכט): "מדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקב"ה אשר שמחם" מה ניתן ללמוד מכאן לעניין שמחת חתן?
חשוב רעיונות למעשה: כיצד תוכל לשמח חתן בצורה שתעורר אצלו הודיה להשי''ת?
הנה בחנוכה לא הסתפקו חז''ל במצווה להודות ולהלל, אלא כדי להתעורר להודות תיקנו חז''ל מצווה מעשית "הדלקת נרות חנוכה" שמתוך שמדליקים ורואים הנרות מתעוררים להודות. מה נלמד מכאן למעשה?
מאיזה פסוק למדו חז''ל שרעיון רגש ומחשבה צריך לתת לו כלי מעשי?
חשוב רעיונות למעשה: כיצד תוכל להיות נהנה מסעודת חתן לפי ההבנה החדשה שלמדת?
רש''י קורא לחמשת הקולות ברכת ה', כך גם משמע במחזור ויטרי המספר שהיו נוהגים בזמנו להשיב את החתן והכלה בכילה ולשיר להם "ישמח חתן בכלה עתה יזכה לחמשה קולות". לכאורה ששון שמחה זו ברכה, אבל איזה ברכה יש בלזכות להרגיש רגש ורצון להודות לה'?
נאמר בגמ' (ברכות ו/ב): "אגרא דבי הלולי מילי" - על איזה מילים הכוונה?
חשוב! לפי המהרש''א מה תוכן הדרשה בשמחת חתן צריכה להיות?
מדוע בשבע ברכות, יש חיוב מיוחד להתבונן בחסדי הבריאה, יותר מכל החיים? או מדוע כל דבר מקבל האדם מייד שנולד חוץ מהאשה אותה מקבלים רק שמבוגרים ואחרי הרבה חיפושים?
המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים מדוע?
לסיום: אנו רואים שיש מצווה מיוחדת מאוד להודות בנישואין, יש בזה השקפה חשובה מאוד על הצורה בה אדם צריך לגשת לנישואין. הסבר!
ספר הכוזרי מאמר ג - (צריך להיזהר) שלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר: +דברים כ"ו י"א+ ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך, ו(מחמת חוסר השמחה) ימעט שבחו על טובת האלהים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו: +דברים כ"ה מ"ז+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך וגו'.
הסבירו מפרשי הרמב''ם: היות ובחנוכה יש חובה להלל ולהודות, לכן חיבים לשמוח, כי ללא שמחה, לא נוכל להלל ולהודות כראוי. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות חנוכה [ג, ו], ראש השנה ויום הכפורים אין בהם הלל לפי שהם ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה, ע"כ. דהינו בלא שמחה לא ניתן לומר את ההלל.
ביותר יש להוסיף: הלל והודאה הם בעצם השראת השכינה ואין שכינה שורה אלא מתוך שמחה. נסביר: הגדרת "השראת השכינה" היא לראות את העולם באור טובו של ה', לכן הודיה היא השראת השכינה. ואין שכינה שורה אלא מתוך שמחה.
הבאור הפשוט לשמח חתן – הינו לגרום לו שמחה, הן על ידי ריקודים, כבוד, ומילים טובות. לפי הישמח ישראל הינו לשמח אותו כדי לגרום לו האהבה והודיה לה' הטוב והמטיב. כך גם כתב ר' יוסף ענגיל בספרו אוצרות יוסף "עיקר העניין לשמח חתן וכלה הוא שירגישו הודאה להשי''ת".
הרחיב את הדברים בספר וידבר משה: "רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה. כי ענין תודה הוא הכרת חסרי השם יתברך וטובו להללו. וזה שמשמח את החתן מראה כי הוא מכיר בטוב השם יתברך, הנותן אשה לאדם לקיום העולם, ושמח מזה, ומורה על חסדו יתברך, וגם גורם כי החתן יהיה בשמחה, ויודה לה' על הטוב, ולא יהיה כפוי טובה. וזה כאילו הקריב תודה, והבן". דהינו כל מה שאנשים יותר מתלהבים ומודים לה' על מציאותם, גם החתן והכלה ירגישו יותר את טוב ה' שבמציאות שלהם.
האלשיך מת': שמחת חתן וכלה, הינו לגרום להם להודות להשי''ת, כי על ידי המשמחו מודים חתן וכלה לה' (האדם המשמח מעורר אותם להרגיש את הטוב הנפלא שיש להם ועל ידי זה יזכו להודות). ולכן דווקא את החתן והכלה שהם בזמן שיכולים להגיע לרגשות עצומים של הודיה ואהבת ה' נצטוינו לשמח.
מדברי הטור משמע שזה לא דבר פשוט ששמחה תביא הודיה, אלא רק מידת חסידים בכך, ולכאורה רק חתן שיכין את עצמו להודיה, ויכין את הלב להתעורר להודות להשי''ת בעת שמחתו יגיע לכך. כך נוכל לראות מהדברים להלן.
- עצה טובה לומר את מזמור לתודה בציבור ברוב עם בסעודת השבע ברכות, כמו שהיה קרבן תודה נאכל ברוב עם כדי שיספר לציבור את חסדי ה'. בנוסף מה נפלא, שיזכה החתן לחלק לכל המשתתפים חוברת העוסקת במזמור לתודה. בכך יזכה לקיים את עצתו השניה של הקב הישר "לתקן איזה דבר טוב שיהיה היכר שהוא עושה זאת במקום קרבן תודה לכבוד השם יתברך ברוך הוא".
כתוב באמונה והבטחון לרמב"ן פרק יט: דע כי כל זמן שאדם מחשב בתוך לבו שמו של הקדוש ברוך הוא או אחד מנפלאותיו, יש לפניו התעוררות כפי מחשבת מעלת החושב, וזה שאמר הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו'. וכשההתעוררות ההיא מתעורר על דבר ריק במה יברכהו, והוא ראוי אל ההפך. וקרוב לענין זה מה שאמר הכתוב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ופי' עד שתחפץ, עד שתצא מן הכח אל הפועל, כלומר לא תעירו עצמכם, שכן מצינו לשון עוררות בדוד אף על פי שהוא מבנין הפעיל, כמו העירה והקיצה למשפטי. לא התעוררות האהבה עד שיהיה שם הדבר הראוי שיהיה התעוררות בזה על ידו. זהו עד שתחפץ, שתעשה חפץ על ידי הסבה ההיא, מלשון רז"ל לאנקוטי חפצא בידיה, כלומר כלי. והרבה כמו זה בלשון גמרא.
מסביר בעל מחבר ספר "שערי אהבה": רגש ההודיה של הקול החמישי אינו נגמר בחתונה, אלא מתחיל בחתונה. זוג הזוכים לברכת הקול החמישי, יזכו שכל פעם שהחתן יראה את הכלה ירגיש בליבו שמחה עצומה של הודיה לבורא עולם שנתן לו כלה נפלאה כזו. וכן הכלה בכל פעם שתראה את החתן תרגיש בליבה שמחה עצומה של הודיה לבורא עולם שנתן לה חתן נפלא כזה. זוהי ברכת ה' הנפלאה שיזכה לה המתאמץ להכניס את הקול החמישי לחתונה. על זוג נפלא זה אמרו חז''ל: "זכו שכינה ביניהם", בורא עולם מתענג לגור בבית כזה, בו מרגישים שהוא נתן להם את התענוג הנפלא ביותר בחיים.
כתב המהרש"א (ברכות ו' ע"ב): "אגרא דבי הלולי מילי - רצה לומר לשמחו בשמחה בדבור של מצוה, להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום עולם. והוא שסיים [את ה"קולות" המובאים בפסוק לענין שמחת חתן וכלה] באומרו (ירמיהו לג): 'קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְיָ צְבָאוֹת כִּי טוֹב יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' - שקולות השמחה [המוזכרים לפני זה בפסוק] יהיו בשבח המקום".
הדרשה בשמחת חתן צריכה לעסוק בהתבוננות בחסדי המקום בבריאה הנפלאה של שמחת חתן וכלה. לחשוב הרי יכל לברוא אותנו בורא עולם כמו כלבים וחתולים ללא שמחה, כמה נפלא מתנת השמחה.
עוד נראה שראוי לספר בשמחת החתונה את נס הזווג, כיצד גלגל הקב''ה ברוב חסדיו את מה' אישה לאיש, כשם שמצאנו בתורה שבאירוסי רבקה עם יצחק, אליעזר ישב וסיפר חסדי ה'.
תפקיד האדם תמיד לראות את כבוד ה' מכל דבר בעולם, כמו שכתוב כל מה שברא הקב''ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. אבל כדי שיהיה לנו אפשרות של בחירה בנושא, סידר הקב"ה במכוון, בריאה שאנו מתרגלים ליופייה, נעימותיה ותועלותיה מלידה, מאז שהיינו תינוקות בלי שכל להכיר בחסד המופלא שבה. ברם, חסד גדול עשה איתנו השי"ת, כדי שח"ו לא נעבור את כל חיינו בתרדמה ובחוסר הכרה לכל החסדים המרהיבים הסובבים אותנו, סידר הקב"ה דבר אחד שאנו מקבלים רק כשאנחנו מבוגרים, ובעלי שכל מספיק להכיר בחסד המופלג שבו - את החסד המיוחד של בן/בת הזוג. לכן בדבר זה יש חיוב לשבח ולהודות יותר מהכל.
שמחת חתן וכלה מעוררת את הגאולה. נראה לבאר טעם הדבר: לשמח חתן וכלה הינו לעורר אותם להיות בשמחה ולהודות לה' על טובתם, כדברי ר' יוסף ענגיל בספרו אוצרות יוסף "עיקר העניין לשמח חתן וכלה הוא שירגישו הודאה להשי''ת". שמחת הודיה כזו בונה את המקדש, היות וענינו של המקדש הוא הודיה לה', כדברי השפת אמת (חנוכה - שנת תרמ"א] "כי בגלות אינו יכול לפתוח פה כראוי בהלל והודאה לפניו ית'. כי כמו שבני ישראל מיוחדים להללו כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כן ארץ ישראל וביהמ"ק מיוחד להלל ה' כמ"ש (ישעיה סד,י) "בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו". לכן שירת הלוים בביהמ"ק ובשעת הקרבן. עוד כתב (חנוכה-תרמ''ח) "מסתמא כיון (שנס חנוכה הוא) הנס האחרון עתיד להיות בכח זה הכנה לגאולה העתידה כשיהי' לנו התלהבות ותשוקה גדולה בהלל והודאה".
הרבה פעמים חתן ניגש לחתונה, כמו אדם הניגש ליטול לולב, בשביל לקיים את רצונו של הבורא. בקול החמישי בורא עולם מצווה אותנו לא לגשת לנישואין רק בשביל מצווה, אלא אדם צריך להרגיש שהנישואין היא מתנה מה' – הקב''ה רוצה להעניק לו מתנת עונג ושמחה. ניתן משל כמו אדם הניגש לטיפול ברגלו הנכה כדי שיוכל ללכת ככל האדם, ויוצא מהטיפול מלא אושר כאשר הוא זוכה לרוץ ברגליו, כך ממש צריך לגשת לנישואין בתור מתנה נפלאה שתהפוך אותי להיות האדם המאושר!
