אברהם הביט בחנוכייה הישנה שבידיו. משהו בכסף המוכתם, בקני המנורה המעוקמים קמעה, משך את ליבו. "זו החנוכייה של סבא," הסבירה אמו בקול רועד, "היחידה שהצליח להציל." היא הושיטה לו קופסת קרטון קטנה ודהויה. "ויש עוד משהו," אמרה, "מכתב שכתב בערב האחרון שהדליק בה."
בידיים רועדות פתח אברהם את המכתב הישן. הכתב היה צפוף ומסודר, כאילו נכתב מתוך דחיפות פנימית לומר את כל מה שבלב לפני שיהיה מאוחר מדי.
ילדיי היקרים,
בעוד שעות ספורות אדליק את נר החנוכה האחרון בחנוכייה זו. המצב קשה, והשמועות המגיעות אלינו מחרידות. איני יודע מה יביא המחר, אך אני חש צורך עז לשתף אתכם במה שלמדתי מחנוכייה זו.
לפני שנים רבות, כשהייתי צעיר, התפלאתי: מדוע דווקא בחנוכה תיקנו חכמים מהדרין ומהדרין מן המהדרין? מדוע בחרו להוסיף ולהדר דווקא במצווה זו?
אך הלילה, כשאני יושב כאן באפלה, ורק אור הנרות מאיר את החדר, אני מבין. ההידור אינו תוספת חיצונית - הוא ביטוי של אהבה. כשאדם אוהב, הוא אינו מסתפק במינימום. הוא מחפש להוסיף, להרחיב, להעמיק.
אברהם הפסיק לקרוא לרגע. דמעה נשרה על הנייר המצהיב. הוא נזכר בסבו, שמעולם לא זכה להכיר, אך סיפורי גבורתו ואמונתו ליוו את ילדותו.
בכל ערב, כשאני מדליק נר נוסף, אני חושב על החסדים הקטנים שזכיתי להם היום. הפת שהשגתי לילדים. החיוך של שכן שהעניק תקווה. קרן אור שחדרה דרך העננים. כל נר הוא הודיה, וככל שאני מודה, כך אני מגלה עוד ועוד על מה להודות.
אתמול, כשהדלקתי את הנר השביעי, הבנתי משהו עמוק יותר. ההודיה אינה רק הכרת הטוב על מה שקיבלתי. היא הבנה עמוקה שמישהו אוהב אותי. כל חסד קטן הוא כמו מכתב אהבה מהקב"ה, וכשאני מודה, אני בעצם משיב אהבה.
אברהם קם ממקומו והתהלך בחדר. המילים הישנות הדהדו בתוכו כאילו נכתבו היום. הוא הביט בחנוכייה הישנה, וראה אותה באור חדש.
ילדיי היקרים, איני יודע אם אזכה להדליק נרות בחנוכייה זו בשנה הבאה. אך דבר אחד אני יודע - האור הקטן שאנו מדליקים בכל ערב הוא עדות נצחית. עדות לכך שגם בחשכה הגדולה ביותר, תמיד יש מקום להוסיף אור. עדות לכך שאהבה אמיתית תמיד מחפשת להתבטא, להתרחב, להאיר עוד ועוד.
קחו את החנוכייה הזו. היא אינה יפה או מפוארת, אך היא נושאת בתוכה סיפור של אהבה והודיה. בכל פעם שתדליקו בה נרות, זכרו - כל נר הוא הזדמנות להודות, לאהוב, להאיר.
אביכם האוהב
שנים רבות חלפו מאז. אברהם יושב בסלון ביתו, מוקף בילדיו ונכדיו. החנוכייה הישנה של סבא ניצבת בחלון, אורה מהבהב ברוח הקלה. הוא מביט בפנים הקטנות המוארות באור הנרות, ורואה בהן את אותה התרגשות, אותה התפעמות שחש כשקרא לראשונה את מכתבו של סבו.
"אבא," שואלת בתו הקטנה, "למה אנחנו מדליקים כל יום נר נוסף?"
אברהם מחייך ומושיב אותה על ברכיו. "זה סיפור על אהבה שמחפשת תמיד להוסיף ולגדול," הוא מתחיל לספר, "סיפור שהתחיל לפני שנים רבות, בלילה חשוך אחד..."
הוא מספר, והנרות ממשיכים לרקוד בחלון, עדים אילמים למסורת של אהבה והודיה שעוברת מדור לדור, מוסיפה והולכת, מאירה את החשכה בעוד נר, ועוד נר, ועוד נר.
נ.ב.
בכל שנה, כשמגיע חנוכה, מוציא אברהם את המכתב הישן. הוא קורא אותו שוב ושוב, וכל פעם מגלה בו משמעות חדשה. הוא מבין שסבו השאיר לו הרבה יותר מחנוכייה ישנה - הוא השאיר לו דרך חיים של אהבה והודיה, דרך שבה כל יום הוא הזדמנות להוסיף אור לעולם.
והחנוכייה הישנה? היא ממשיכה לעמוד בחלון, קצת עקומה, קצת מוכתמת, אבל מאירה באור יקרות. כי יופייה אינו בצורתה החיצונית, אלא בסיפור שהיא מספרת - סיפור על אהבה שמחפשת תמיד להוסיף, על הודיה שמגלה בכל יום חסדים חדשים, ועל אור קטן שממשיך להאיר דרך הדורות.
ובכל שנה, כשהמשפחה מתאספת סביב החנוכייה, הם אינם רק מדליקים נרות - הם מדליקים את אותה אהבה, אותה הודיה, שסבא הצליח להעביר במכתב אחד, בלילה חשוך אחד, לפני שנים רבות כל כך.
