כך יהודי רוצה להתנהג לאחר לימוד החוברת

כשאני מכין כוס שתיה לאשתי –

אני מאמין שברגע זה יורד ארצה שפע רוחני וגשמי.

אמנם אנו אנשים פשוטים, בשר-ודם - אבל כך קבע ה':

שהאיש מייצג את 'השמים', והאשה את 'הארץ' ומלואה.

כשאני קם להכין שתיה לאשתי – אני לפעמים עייף;

ולעִתים גם חושב, שהפעם, אולי לא כל-כך מגיע     לה...

ואז אני קולט, שיתכן וכך מרגיש גם 'הדוד' כלפי 'רעייתו',

וממש אִתי – הוא קם מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

כשהאֵדים עולים מן הקומקום החשמלי, ובחוץ חורף

– אני משוכנע שברגע זה עולים מן הים אֵדי-עננים!

כהינומה, שפורס החתן על פני תבל, קודם החופה...

וכשאני מוזג את המים, בטוח שיֵּרד יותר גשם!

כי אני השמים, והיא הארץ.

כשאני ממתיק את השתיה לאשתי –

אין לי ספק שתהיה לנו בזכות זה שנה מתוקה!

הרבה יותר מאשר בזכות התפוח בדבש של ראש-השנה.

וכמה חבל, שהיא רוצה רק חצי כפית.

כשאני מערבב את הסוכר בשתיה שלה, אני עושה זאת במרץ.

מביט בגרגירי-הסוכר הנמסים לאִטם, ומשער שבדיוק כך

נְמוגים ונעלמים אִתם כרגע, גם קטרוגי השטן בשמים

החותר להפריד את האיש מאשתו; את ה' מִישראל.

פעם כשהכנתי לה שתיה, נזכרתי שאשה וארץ הם ערכים זהים:

האשה היא מִקדש האדם, וארץ ישראל - מקדש העולם.

והבנתי שכאשר הקשר ביני לבין אשתי מתחזק

מתגעגע לפתע יהודי בחו"ל לארצנו הקדושה,

וחושב שכבר הגיע הזמן לעלות לישראל.

כשאני מכין שתיה לאשתי,

לעתים אין לי 'ראש' לרעיונות נשגבים.

ואז אני חושב תכל'ס: איך כוס-שתיה שלא עולָה שקל,

חוסכת צער, וגם אלפי ש"ח של יעוץ ואימון-זוגי, ממני ומילדַי.

כשאני מכין שתיה לאשתי, זה קורה לפעמים באולם שמחות.

וכשאני עובר מִמלצר למלצר ושואל היכן יש מים חמים –

אני חש בתוכי שבדקות אלה ממש,

הקב"ה מחפש יחד אִתי זכויות ל'רעייתו', היפה בִּנשות תבל.

כשאני מגיש את השתיה לאשתי, דומה שידִי מתרגשת קלות...
אני נזכר אז בדבריו הקדושים של גאון ישראל החיד"א:
"וביותר יהיה לו שלום עם אשתו, ויזהר בכבודהּ,
ויכוון בכל פרט לכבוד השכינה".